אלצהיימר – זיהוי כאבים

כל אדם יכול לסבול לפעמים מכאבים פיזיים בגוף. מלבד אי הנוחות ואי הנעימות, הכאבים הם גם מנגנון של הגוף להצביע על בעיה מסוימת הדורשת טיפול. כמו כולם גם חולי האלצהיימר עשויים להתמודד עם כאבים, בעיקר בהתחשב בגילם המבוגר ומצבם הבריאותי הכללי. אך כאשר מדובר בחולי אלצהיימר יש לנו בעיה נוספת, בשל חומרת המחלה הם עשויים להתקשות לתקשר עם המשפחה והמטפלים על מנת להסביר לנו על מצוקתם. עלינו לקחת כי בחשבון חולי האלצהיימר אינם מסוגלים להגיד לנו מתי כואב להם ולכן עלינו להיות ערניים לכך.

כיצד ניתן לטפח תרבות של ערנות ותשומת לב לבעיות הכאב שאיתן עלולים להתמודד חולי האלצהיימר?

הצורך בטיפוח תרבות של ערנות ואכפתיות לגבי הכאב של חולי האלצהיימר הוא צורך של כל מי שמתמודד עם חולי אלצהיימר, בין אם אתם מטפלים מקצועיים ובין אם אתם בני המשפחה. מחקרים אשר נערכו בנושא הראו כי מדובר באחת מנקודות החולשה של הטיפול באלצהיימר. נושא זה הוא חשוב ביותר ועליו לקבל תשומת לב מיוחדת במסגרת הדרכות למטפלים.

בעקבות ההבנה כי זוהי בעיה המאפיינת את הטיפול באלצהיימר נערכו מחקרים שונים, ובמסגרת עבודה עם אנשי מקצוע פותחה פרקטיקה אשר יכולה להדריך ולהנחות את כל מי שעוסק בטיפול בחולי אלצהיימר, לגבי זיהוי, הערכה, התמודדות ומעקב. אימוץ הפרקטיקה הוא צעד הכרחי על מנת לעורר את המודעות ולהתמודד עם הבעיה בצורה הטובה ביותר, ומעל לכל להקל על סבלם של החולים. בראש ובראשונה נדרשת הכשרה של אנשי צוות וגם תשומת לב ניהולית במוסדות בהם מטפלים בחולים דמנטיים.

חסמים בתרבות הארגונית

במהלך המחקרים אשר בוצעו בשיתוף מספר מוסדות טיפולים באוסטרליה, אובחנו החסמים אשר עומדים בפני אנשי הצוות – חסמים אשר מונעים מהחולים לקבל את הטיפול הראוי. ראשית כל עלינו להסיר את החסמים הקיימים בארגון ומונעים מהמטפלים להעניק לחולי הדמנציה תהליך יעיל של זיהוי כאבים ומונעים את הפיתוח של תרבות ניהול כאב המבוססת על ראיות. מסתבר שבתרבות הארגונית הקיימת במוסדות המטפלים בחולים דמנטיים, הכאב מתקבל כדבר מובן מאליו ולא מקבל את תשומת הלב הניהולית. צוות המטפלים נמצא בחזית והוא זה אשר מזהה את בעיית הכאב, אך מצד שני אנשי הצוות התלוננו כי לא קיימת שיטה סדורה לאבחון, הערכה וקבלת החלטות; דבר המצביע על כך כי מדובר בבעיה הקשורה לתרבות הארגונית.

שינוי התרבות הארגונית

על פי המחקר והניסוי שנערך באוסטרליה והשיג תוצאות חיוביות, מומלץ לגבש צוות מולטי דיציפלינרי המורכב ממטפלים מנוסים וכולל פיזיותרפיסטים, אחיות ונציגות מכל תחום של הצוות הרפואי והטיפולי. מטרת הצוות היא לפתוח את הנושא לדיון, תוך כדי שיתוף ידע. בפגישות הצוות ניתן להעלות את הבעיות המתעוררות במהלך הטיפול היום יומי ”בשטח“ ולנהל דיון מקצועי על מנת לפתח גישות טיפוליות נכונות אותן ניתן ליישם במוסד הטיפולי. חשוב להדגיש כי בצוות יהיו נציגים של דרגים שונים המשקפים את כל היבטי הטיפול מלמטה למעלה.

הניסוי האוסטרלי הביא ליישום של כמה דברים, כולם תוצאה ישירה של הבעיות שהתגלו בהלך פגישות הצוות המולטי דיציפלינרי:

  • הופקו כרזות אשר נועדו להעלות את המודעות בקרב אנשי הצוות לבעיות הכאב של המטופלים.
  • נקבע פרוטוקול לניהול כאב המפרט בבירור את הצעדים שיש לנקוט על מנת לזהות, לאבחן, לטפל ולדווח.
  • הופקו סרטי הדרכה בנושא.
  • הודפס כרטיס אותו ניתן לשאת בכיס והוא מתמצת את עיקרי הנהלים לניהול כאב.

הפרוטוקול המוצע לניהול כאב

לצורך ניהול הכאב נקבע מבחן כאב שהמטפל צריך למלא. מבחן זה משמש לצורך הערכת עצמת הכאב והוא מעניק ציון לכאב המשמש כקריטריון לשקילת הצעדים במהלך ביצוע הפרוטוקול.

על פי הפרוטוקול, כאשר המטפל מבחין בשינוי עליו לקחת בחשבון כי המטופל סובל מבעיה של כאב המשפיעה על התנהגותו. במקרה זה על המטפל לשאול את המטופל האם הוא סובל מכאב ואת עוצמת הכאב; על פי הפרוטוקול יש לשאול כל שאלה פעמיים בניסוח שונה. לאחר שהמטפל שאל, ישנן שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה שהוא יקבל תשובה ברורה לגבי הכאב והאפשרות השנייה היא שהמטופל אינו מסוגל לתקשר לגבי הבעיה.

השלב הבא הוא ביצוע שלב הערכה : שלב זה כולל קביעת ציון כאב על פי מבחן כאב (עוד פרקטיקה שפותחה); התייעצות עם בני משפחה ומטפלים אחרים לגבי השינוי ההתנהגותי ותיעוד נסיבות המקרה במסגרת המעקב הרפואי.

לגבי תשובה ברורה שלילית – במידה והמטופל יכול לענות בצורה ברורה אך דוחה את האפשרות של כאב יש לבדוק האם ישנו צורך אחר שעליו צריך לענות ואינו קשור לכאב ובמקביל להעניק את הטיפול הרגיל. יש להמשיך לעקוב בהמשך וגם ליידע את האחות האחראית ו/או בעל התפקיד שהוגדר.

לגבי תשובה ברורה חיובית – במידה וישנו כאב קל ניתן להעניק טיפול לא תרופתי (חימום האזור, עיסוי קל…). במידה וזה לא עוזר יש לשקול שימוש במשכך כאבים קל, ובמקביל ליידע את האחות ו/או הגורם שהוגדר.

במידה וישנו כאב חזק וטיפולים שאינם תרופתיים אינם עוזרים, יש לדווח לצוות הרפואי. ניתן לטפל בכאב בהתאם למרשם הרופא במידה ויש.

במידה והטיפול אשר ניתן פתר את הבעיה, או השיג שיפור, יש להמשיך ולעקוב ב 24 שעות הבאות, להתייעץ עם הצוות הרפואי ולשאול משפחה/מטפלים אם גם הם הבחינו בשינוי. במידה והטיפול שניתן לא עזר יש לפנות לצוות הרפואי.

הערה: דרגות הכאב נקבעות על פי מבחן הכאב שהוגדר ובו נקבע ציון לכאב.

במקרה שהמטופל אינו יכול לתקשר, יש להתבונן ולבחון את המטופל ולנסות לזהות סימנים לא ורבליים אשר יכולים להעיד על כאב: בכי, אנחות, פנים זעופות, מעוותות, חריקת שיניים; סירוב לזוז, שפשוף של אזור מסוים או הגנה על אזור בגוף; התנגדות לטיפול. במקרה שכזה יש לשאול גם בני משפחה ומטפלים אחרים האם הם נתקלו באיזה שינוי, להתייעץ עם אנשי צוות אחרים ולתעד את כל הסימנים לכאב. בנוסף יש לנסות לתת מענה על פי אותה הפרוצדורה שבה נוהגים במקרה שהמטופל מאשר שישנו כאב.

More articles

התמודדות עם מותו של חולה דמנציה

דמנציה היא מחלה סופנית ובסופו של דבר יגיע הרגע שבו החולה נפטר. ישנם אנשים המרגישים כי הם חוו כל כך הרבה צער וכאב במהלך המחלה, עד שאינם מרגישים חוויה רגשית חזקה ברגע הפטירה. אך ההתמודדות עם הרגשות צפויה להגיע בשלב מאוחר יותר, ולפעמים בצורה בלתי צפויה

אלצהיימר – התנהגות נסערת

מה גורם להתנהגות נסערת? ישנם גורמים שונים לשינויי ההתנהגות, ואצל כל חולה יכולות להיות סיבות אחרות אשר מעוררות את ההתנהגות. בגדול ניתן לסווג אותן לסיבות הקשורות לשינויים אשר מתרחשים במוח ולסיבות הקשורות לגורמים סביבתיים ונסיבתיים.

FIND A JOB